לכבוד עצמי העתידי,
עכשיו אני עוברת את התקופה הקשה ביותר בחיי. לפני החתונה שלנו, ליתר דיוק נפרדנו שבוע לפני.

היית כל חיי, וזו הייתה הטעות הגדולה ביותר. יצרנו בחיינו המשותפים סינריגה ולא נפרדנו זה מזו, היינו עושים הכל זה עבור זה, גם על חשבונו הפרטי... אף אחד מאיתנו לא פיתח את העצמאות שלו - יצרנו גדילה שהסתעפה לאחד, אחרי כמעט עשר שנים.

אף אחד מאיתנו לא פרש את הכנפיים שלו בעצמו, אז מה הפלא שהציפור לא ריחפה... תמיד ליווה אותי הפחד שאני לא אזכור את תויי פניך, ואותך, אז רק היום, לאחר חודש מאז הפרידה, אפשרתי לעצמי להסתכל על התמונות שלך ושלנו. הדמעות זלגו מעצמן, וזה כל כך כואב, בייחוד שאתה לא רוצה לראות אותי, להיפגש, להתכתב. אני צריכה את הקשר איתך, "לשמוע את קולך" רק על מנת לעבד את הפרידה ולראות איך אני מתמודדת עם כל הקושי הזה, ואתה לא שם וזה עוד יותר מכביד עלי. איפה אתה? ממה אתה מפחד? הדבר הנורא ביותר כבר קרה.

מאחרים אני שומעת שאתה בדיכאון, יודעת כי אתה מטופל, לא אוכל, לא ישן.. וכל כך כואב לי עליך. אני מרחמת עליך. לכן, עם כל יום שעובר, אני פחות כועסת עליך ויותר גאה בך, בדרך שבה החלטת ללכת, גם אם כאשר פתחת את תיבת הפנדורה הזו, הכל "התפוצץ" עלי. עליה אני כועסת, על כך שהיא התערבה, גם לאחר כל כך הרבה שנים שהיינו ביחד.

בכל התקופה האחרונה הרגשתי שעלי להתנהג כרגיל, אתה לא היית שם באף אחד מהשלבים, לתמוך בך ולהדוף אותה מלהתערב לנו בחיים. וזה בסוף שבר אותי ואותך. נכון, הכל לטובה וזו המנטרה שלי. הבעיה שלי היא לא העתיד, אלא איך אני מתמודדת עם כל שלב בו היינו אמורים לעשות עוד משהו משמעותי. אז תאריך החתונה עבר, ועכשיו היינו אמורים לנסוע ל-"טיול אחרי הצבא", ואז הייתי אמורה לחזור ללמוד, ולאורך כל הדרך היינו אמורים להתחבק, להתנשק... ולתמוך אחד בשני... ומה עכשיו? התמיכה שיש לי, היא לא שלך, ולך אין את המשענת שלי... ההתמודדות היא ששום דבר לא משתנה והכל, כביכול, סטטי, כי אנחנו לא ביחד, וזה הדבר המשמעותי ביותר שהיה לי, ואולי גם לך (אולי אם תענה לי, אני אדע).

אני מסתובבת עם מסיכה, אולי להרגיש כי המלאכותי הזה בסוף יהפך לחלק ממני, אולי גם החיוך, החיבה, הצחוק.
ההתמודדות שלי היא עם האומץ. נכון שזה נשמע דבר חיובי? אז ככה, זה גם שלילי. חיובי- כי אנחנו מכירים עוד צד בנו. שלילי- כי אני לא ממש אוהבת שינויים. ולשינויים הללו אני כל הזמן נדרשת ביומיום.
כל היום אני שומעת, יש בך כוחות!!! אז איפה הם? למה אני חסרת ביטחון? למה אני מפחדת? איפה אומץ??? מה, אני חכמה על חלשים? וכן, גם אתה אמרת שהיית חלש והפריע לך שאני חזקה (הכל יחסי בחיים).

אברהם טל-הזמן עושה את שלו "יודע שהזמן את הריפוי יביא ומודה על השנים שהייתי שוטה ואולי גם קצת נביא"
כן... לא מצטערת על כלום.

לכבוד עצמי העתידי,
יומהולדת, יופי של יום לאיחולים, יופי של יום לחיוכים ולחשבון נפש.
ברגעי כתיבת המכתב את יושבת ותוהה לעצמך איפה טעית; רגע לפני קראת מכתב שכתבת לעצמך לפני כשנה וחצי, ובכל זאת, התחושה כלפי הבחור שאת אוהבת נשארה בעינה, תחושה חמוצה של החמצה.

יש רגעים בהם את מרגישה שהוא אוהב אותך, אבל הרגעים הללו מתחלפים כל כך מהר בתחושת מחנק בגרון, שהאהבה שאת חשה שעולה ממנו, אינה אלא ביטוי לתשוקה.

"גם מגע הוא סוג של רגש" אמרה לך חברתך הטובה, אבל בינך וביני, בשקט בשקט, בלי שאף אחד שומע, את יודעת שזה לא נכון, לא במתכונת הנוכחית. הוא חוזר מחו"ל, פעם אחר פעם עם ידיים ריקות, מספר לך שחיכה לרגע לפגוש אותך; "זה לא מה שאת חושבת" הוא אמר לך, וכשענית "זו לא אני שחושבת ככה, זה אתה" הוא סיפר שחשב המון על איבר אינטימי בגופך, ואת נעצבת; זה לא שהוא התגעגע למבט שלך, הרי איך הוא יכול להתגעגע אליו, הרי הוא בעצמו לא מישיר אלייך מבט, וזה לא שהוא התגעגע לצליל קולך, הרי אתם לא מדברים כמעט, רק כשיש לו זמן לפגוש אותך...

ואת יושבת כאן עכשיו וחמוץ לך, וזה בסדר כי מי יכול להאשים אותך כשחשבת שאפשר לאהוב גם בשתיקה, ושלאהבה אמיתית לא נדרשות מילים; אבל הוא לא מתעניין בך, גם לא בפייסבוק שלך (אגב, מקווה שאת כבר לא מסתכלת בקיר של האיש המשעמם הזה) וכשהוא חוזר מנסיעות עסקים בחו"ל הוא לא ממהר להתקשר אלייך, גם לא מחו"ל, ואת יודעת שאם את היית זו שבמקומו, בוודאי שהיית מתקשרת, מחו"ל, מיד שנחתת או יום אחרי (ואני פתאום נזכרת שברגע אחד של שפיות, בערב שהיית לבד עם עצמך, אמרת לעצמך שהוא לא שווה).

אני מקווה שמכתבי זה מוצא אותך מאושרת ונאהבת. אין כאן מקום לסיסמאות, ואני לא עומדת להגיד לך שאת שווה המון, אבל אני אומרת לך שיש שם את הבחור שיאהב אותך בזכות מי שאת, בין אם זה שווה ובין אם לא.

את מתחילה עכשיו דרך חדשה, שמה את העבר הכואב מאחור וצועדת אל עבר העתיד, מקווה שהשכלת לשים גם את האיש הזה שם.

אין לי סיבה לנזוף בך, למרות שברגע זה ממש אני שואלת שוב ושוב איך הרשית לעצמך לחשוב שאת יכולה לנחש מחשבות, רגש ומילים בתוך השתיקות שלו. את יודעת, אמרתי שאין לי סיסמאות, אבל אני מוכרחה לומר לך שאת הרוח החיה והדומיננטית, את זאת שהוצאת אותו מכל עולם השקר שהוא חי בו, בכל פעם שנפגשתם. אם הוא אוהב להיות חי-מת זו הבחירה שלו; את אישה צבעונית, שמאירה בנוכחותך, צבעת לו את האפור שלו, וגם אם עכשיו זה מרגיש לו שזה בסדר להיות בלעדייך באפור שלו, אני סמוכה ובטוחה שבתוך זמן קצר הוא יבין שהאפור שלו הוא בעצם שחור.

3 שנים הן לא מעט זמן, ומהרגלים לא פשוט להפטר, אבל בסרט "היץ'" שראית השבוע, הזכרת לעצמך מה צריכה הנשמה שלך, מה את כאישה אוהבת וצריכה, את צריכה מישהו שיתבונן בך כשאת מדברת, מישהו שישוחח איתך, שייחזר בלהט, במקוריות ובעקביות, שאחרי 3 פגישות בלבד יאמר לך שהוא אוהב אותך ושידע שאת האחת מפגישתכם הראשונה, אחד שיהיה לו חשוב לשמח ולרגש אותך. זה לא רק בסרטים...
ברגע זה ממש, את עדיין מקווה שיתקשר וימתיק את התחושה החמוצה הזאת שיושבת לך בגרון, שיתקשר אפילו מחר, שיגיד שהתגעגע, שיתחיל לדבר איתך ולהיפתח, שיספר שקרא את המכתב שלך והתרגש עד עמקי נשמתו. 3 שנים הן המון זמן, ואם זה לא קרה עד עכשיו, זה גם לא ייקרה, לא כי את לא ראויה לכך ולא כי לא עשית לו את זה, אלא כי הוא ממש לא כזה. מדובר באיש שגזר על עצמו חיים של שתיקה, הסתגרות ובדידות. האיש של כולם שכח להיות של עצמו. ואולי כשתתרחקי ממנו באמת הוא יתפכח ואולי גם לא, אני רק מחזיקה לך אצבעות שזה באמת כבר לא יזיז לך שום מיתר בלב. את יודעת כמו שמנכה על כיסא גלגלים לא תצפי לקום להתחיל ללכת, כך אינך יכולה לצפות מנכה רגשית להתחיל ולהרגיש, הוא פשוט לא יכול, גם אם הוא מאוד רוצה, ואני משוכנעת, סמוכה ובטוחה שהוא רוצה.
אינך זקוקה לאיש, יש לך אותך, זכרי את זה ואהבי את עצמך קצת יותר בכל יום שעובר.
מחבקת אותך ואת הלב הענק שלך. אל תסגרי אותו, רק אל תכניסי לתוכו מי שלא ידע איך לטייל בו בהנאה :*